בן הכט (Ben Hecht), יליד 1894, היה סופר, מחזאי, תסריטאי וציוני בכל רמ"ח איבריו. בצעירותו היה עיתונאי, סופר ובהמשך הפך להיות אחד מכותבי התסריטים החשובים והמצליחים באמריקה. כמה מסרטיו של הכט מוכרים לכל: הסרט שביים אלפרד היצ'קוק שנקרא בעברית משום מה "בכבלי השיכחה" ועוסק במנהל בית חולים פסיכיאטרי המבריא לבסוף; "פני צלקת", שזכה לעיבודים מחודשים וכמובן, תרומתו לכתיבת התסריט של "חלף עם הרוח" ועוד רבים וטובים.
הכט היה הראשון לפרסם את זוועות השואה. מבחר מסיפוריו בעברית יצא לאור בשנת 1954 (הוצאת כרמי את נאור), כאשר כותרת המשנה של הספר היתה "אשת חטאים". קשה למצוא את הספר הזה שתרגומו נחתם על ידי א. בן-דן, שלא ברור האם זהו שם אמיתי או בדוי.
אחד מסיפוריו של הכט עוסק בהתנהגות רופאים ובתובנות שהיום ברורות ומעוגנות בתיאוריות של קבלת החלטות ובטיחות ברפואה. המחבר נפטר בשנת 1964 והסיפור המדובר נכתב בשנת 1943 ופורסם בשבועון רב תפוצה Collier's Weekly. כותרת הסיפור: Miracle of the Fifteen Murderers – "נס חמישה עשר הרוצחים", וכותרת המשנה שלו: The X Club holds a post-mortem – "מועדון X מקיים נתיחה שלאחר המוות".
צילום: Collier's Weekly
למחבר לא היה כל קשר לרפואה, בכתביו אין מוזכרים רופאים או יחס מיוחד לרפואה, אך הביקורת הנוקבת שלו על התנהגות רופאים מנתחים מעידה כי גם היום לא הרבה השתנה, על אף כל אמצעי האבחנה החדשניים והיכולת הכירורגית המתקדמת. כדרכו, אהב המחבר הומור ועלילה מפתיעה, בעיקר בסוף המעשה.
תחילת הסיפור קובעת כי "התכנסות רופאים דומה לכנס סגור וסודי של אנשי כהונה. השאלה היא האם הסודיות היא לצורך הסתרת חוסר הידע של המתכנסים או למניעת ידע מהדיוטות, שהם חיות הניסוי של רופאי אליל, מבתרי גופות האמורים להביא מרפא לתמימים" .
כנס מיוחד במינו זה החזיק מעמד בניו יורק במשך כ-20 שנה, מפגש שנערך מדי שלושה חודשים ולבסוף בוטל בשל גיוסי רופאים למלחמה. כך, אחד הרופאים פורש בפני הסופר את הסודות האפלים של התוועדויות אלו. הסיבה להתכנסות היא לשמוע וידוי מפי רופאים שקטלו את המטופלים, לא כמעשה רצח אלא מתוך טיפשות וכל זאת בסודיות רבה וללא עירוב של מערכות המשפט והמשטרה.
הגדרת מקרה "רצח מקצועי מעניין", לפי חוקת המתכנסים, עוסקת אך ורק במקרים של אבחנה מוטעית או טיפול, כולל תרופות או ניתוח, שהיו בהם טעות שגרמה למות הפציינט ואילו ללא הטיפול היה המטופל חי וקיים!
הרופא הבכיר מתואר כמי שנקט בשיטת ההוראה של "לימוד על ידי עלבונות" ונראה כי רבים הרופאים שזוכרים את מסכת ההשפלות בעת הלימודים (מוכר?). הוא אומר: "הרפואה היא מקצוע נאצל ועם זאת היא ביטוי עתיק יומין של טיפשות וטעויות הקשורות למין האנושי. רוב המחקר הרפואי הביא למסקנות מוטעות וכל מה שאלמד אתכם היום יהא שטות גמורה בהמשך".
והוא ממשיך להסביר: "חולשתה של הרפואה היא בכך שהפציינטים ממציאים מחלות שלא קיימות ומולם אצל הרופאים קיימת אי היכולת הבסיסית של השימוש במוח, וזו היכולת לתצפת ולהסיק מסקנות ללא דעות קדומות, להשתמש כראוי במידע, ללא יהירות".
כיום, השיעור הבסיסי בבטיחות רפואית עוסק בדיוק בנושא זה - מגבלות היכולת הקוגניטיבית; ההכרה כי אי אפשר לחלק את מידת הקשב; הידיעה כי הפרעות בעת ניתוח או בשיחה עם פציינט הן הרות אסון.
בהמשך הסיפור, אל המועדון מצטרף רופא צעיר שנחשב לגאון רפואי והוא מאזין לדיונים המרתקים. המקרה הראשון שבו דנים הרופאים הוא טעות שחלה בעת בדיקת שיקוף רנטגני (אז עדיין לא היו אמצעים אחרים). לצורך הדגמת מערכת העיכול, ניתן לחולה לשתות בריום, חומר הניגוד הרנטגני.
לאחר השיקוף נדהמים הרופאים לראות כי מערכת העיכול כל-כולה "לבנה" החולה נפטר מיד. בנתיחה הוברר כי למעשה הוא בלע אבקת גבס שהשתרבבה בטעות למערכת. ישן? זה קרה שוב ושוב עם החלפת חומר ניגוד בחומר מסוכן אחר.
הנוכחים מנתחים את המצב ועוברים למקרה הבא, המלווה בהערה מחכימה: "הכירורג זכאי ליהנות מקטילה אחת כל שלוש שנים וזה הישג מרשים בהתחשב באפשרויות הרבות העומדות לרשותו". במקרה נוסף מבקשים הנוכחים לדעת מדוע בעת נסיון אבחנתי לא התקבל מידע נוסף ומדוע לא נשאל החולה שאלות נחוצות לאבחנה.
לבסוף מגיע תורו של הרופא הצעיר, האורח, החושף בפני מועצת החכמים שאלה רפואית רבת חשיבות: נער מוכשר בן 17, כשרון ספרותי יוצא מהכלל, מבקש את עזרת הרופא בשל כאבי בטן שהחלו מצד שמאל וחלפו לאחר שלושה ימים. לאחר מכן עלה החום והחל שלשול ומצבו הלך ורע. הוחל בטיפול בסולפא (פניצילין עדיין לא היה בשימוש נרחב).
הרופאים העלו השערות והתייחסו ברצינות רבה לכל בדל מידע שסופק להם והעלו אבחנות רבות ולבסוף שאלו: "מה היה הממצא בנתיחה?". כאן באה התשובה המוחצת: "הוא לא נפטר... נתתם לי חומר אדיר למחשבה ואני רץ לטפל בו". את האבחנה בעקבות הדיון הזה, שכינס אליו מומחים רבים, שאינם מתכנסים אלא לאחר רצח רפואי, אשאיר לכם לקרוא.
בבתי חולים בעולם בודקים, לאור תוצאת ביופסיה או נתיחה, האם האבחנה היתה נכונה או שמא החשיבה היתה לקויה. רופא בכיר מקבל כחודש לפני דיון כזה את מהלך המחלה מבלי שיידע את סיבת המוות ועל פי רוב הוא מגיע לאבחנה הנכונה, אם כי באיחור ורק לאחר מחשבה מעמיקה ומסודרת ושימוש בספרות הרפואית. האם ניתן בכלל להקדיש מחשבה רבה ודיונים מלומדים במקרים סתומים ו"מעניינים"? הסיפור הזה, שנכתב לא על ידי איש רפואה, מציג את דרכו של רופא צעיר המתייעץ עם מוריו המנוסים, אלה שלא עשו שימוש בשיטת הלימוד המעליבה.
הכותב הוא רופא "הדסה עין כרם" בעבר, כיום גימלאי ומתנדב בבית החולים
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
